אסיה, ניו יורק, אורבנישיק

במסגרת העבודה שלי כסטייליסט מזון, אני עובד עם מגזין "על השולחן". במהלך העבודה אני יוצא לצילומי כתבות נושא מגוונות ומאתגרות. תמיד מענין אותי אותו הרגע בו מקבלים את הבריף, קוראים את הנושא ומתחילים לגלגל את הנושא (אני ודן תמיד מגלגלים ענינים תוך כדי נסיעה או צילומים אחרים...זה תמיד עובד)בלי לשים לב מתחילים הרעיונות לקרום עור וגידים, אנחנו זורקים רעיונות חומריים וכיווני מחשבה לחלל האויר ותמיד נדהמים מחדש לגלות איך ביום הצילום המחשבות הופכות לתמונות.
את "the bun" הכרתי רק כלקוח שמזנב משהו קטן בכניסה לכרמל (לפני או אחרי קניות), אבל שנפגשנו עם האחים ושמענו את הסיפור מאחורי..הוקסמנו.
גילגול של אוכל רחוב אסיאתי לנייו יורק ומשם אלינו לתל אביב...מדליק.
היה ברור שאנחנו צריכים לייצר מראה אורבני, בעל חומריות מענינת שמתכתבים עם המקום ומקורות ההשראה שלו. והחלטנו לייצר פרינטים משפת הרחוב ומשטחי בטון ורשתות שונים.
הכנו "סטנסילים" עם חלקי מילים מהמנות וצילמנו בהקשרים שונים טקסטים ומנות.
צילום - דן פרץ
מתכונים - the bun
סטיילינג- עמית פרבר
עבור "על השולחן"

דגים וים של שמש

יציאה להפקות חוץ הן תמיד מאתגרות ומרתקות. כאשר התבקשנו (אני ודניאל הצלם) לצאת ולצלם בנמל תל אביב ארוחה מדגים נאים, היה ברור לי שאין לי ענין לצלם את המנות באופן סטרילי. חיבור בין מנות שלא עוברו התערבות, יחד עם לוקיישן  של ים שרק גורם לך לאהוב את החיים עוד יותר וים של שמש חמה וישראלית...יצרו את התנאים האופטימליים להפקה הזו. השאיפה היתה לייצר משהו שיצדיק את הים, השמש והתנאים הקשים...היה קשה, חם ומעיק, אבל שווה  וטעים.
ממתקים מהים - כתבה  ל"על השולחן"  גיליון 257
מתכונים - ברק אהרוני
צילום - דניאל לילה
סטיילינג - עמית פרבר

מכתב לסבתא

למי מאלה שעוקב וקורא את הבלוג הזה, אני בטוח ששם לב שבחרתי להתחיל את כל התגלגלות המסע האישי לעשייה שלי בכתיבה על סבתא שלי. (למי שלא ראה, חפשו את תחילת הבלוג)

נכון שכמעט כל הסבתות מבשלות ושרובנו בטוחים שאוכל כמו של סבתא אין, אבל סבתא שלי השפיעה עלי באופן כל כך מוחלט שרק מי שרואה היום מה אני עושה מבין היכן הכל התחיל. 

התקופה האחרונה גרמה לי להבין שהדאגה לבריאות היקרים שלנו אף פעם לא מעסיקה אותנו יותר מדי עד ש...

עד שפתאום משהו משתבש וגורם לך להבין שלא הכל ברור ובטוח ושהדברים לפעמים חורקים ומגומגמים.

בפסח לפני מספר שנים פתאום הפנמתי את הענין כאשר הודיעו לנו שסבתא בבית חולים, לא ממש קלטתי, אבל לאט לאט התחילה הדאגה לחלחל וההבנה שסבתא החזקה, הפעלתנית והיצירתית לא תחזור להיות כבר אותו הדבר...

מאותו הרגע, די היה לנו ברור שקיבלנו מתנה שהיא בחיים ושכל יום שעובר במחיצתה הוא זכות.

אני משחזר בראש ונזכר בפחד שאחז בי ביום החתונה שלי שכמעט ואושפזה ולבסוף הגיעה לחופה, את השמחות הנוספות שעברה במחיצתו והחגים שחגגנו אצל הדודות עם כל המאכלים שהיא הייתה עושה.

היא הייתה שם איתנו, הסתכלה על הנעשה ולאט לאט כאילו החלה להיפרד מאתנו. כל ביקור אצלה עטף בתוכו זכרונות ועצב שהלך והתגבר.  

הזמן עבר, איתו עליות ומורדות . הקשר למציאות התחיל לרדת, פתאום משפטים ללא הקשרים וזיהוי חלקי, התחלנו לייחל לרגע צלילות כדי לספר ולקוות שהיא מבינה... החיים המשיכו איתם גם הדהיכה ולפני מספר ימים היא נפרדה מאתנו סופית.

השורות הבאות הן עבורה:

סבתא יקרה שלי

אני כותב לך כי כבר את לא יכולה לשמוע, אני כותב כי אין בי את היכולת לדבר, אני כותב כי יש במילים הכתובות משהו שאינו בר חלוף, כמוך.

סבתא, איך את מרגישה? הייתי שואל ומייד היית עונה: יהיה טוב. 

הדרך שבא התנהלת, אצילות הנפש, ידי הזהב ויכולת הנתינה.

שיחות הטלפון והביקורים שהפכו לאיטם לשיחות טלפון של דיבוב ונסיון תקשור ועד שקט ארוך וקשה מנשוא. 

לאט לאט חירסם בך הגיל, הגוף התחיל בוגד והתחלת קומלת אל תוך עצמך, עד שלב שבו רק העיניים דיברו.

בחרת להפרד מאיתנו בחג השבועות, החג הכל כך מזוהה איתך ועם המטבח שלך, כאילו להדגיש עבורנו את החיבור החזק בין ידייך למטבח ולנשמתך. 

אבל אני בוחר לזכור אותך כמו שהיית לפני הכניעה לגיל הביולוגי. אשה חזקה, חכמה ועדינת נפש. 

בתבונה רבה הצלחת לרכז סביבך את כולם, גרמת לנו להעריץ ולהעריך את מעשה ידייך להתפאר.

עברת תלאות אישיות רבות ותמיד יצאת חזקה, תמיד באנו לחזק ויצאנו מחוזקים. 

את לא אהבת לנוח יותר מדי, תמיד היית בעשייה ויצירה. גם שכבר לא היו בך כוחות פיזיים, היה נדמה שאת מנסה לשדר עסקים כרגיל. עכשיו הגיע שלב המנוחה, עכשיו את יכולה לנוח...

תודה לך סבתא על הזכות שנפל בחלקנו להיות חלק מהחיים שלך, תודה לך על העשייה ועל היצירה שהדליקה אצלי את מי שאני ומה שאני.

על בשר ואהבות אחרות

את אהבתי לבשר ולאכול טוב, כבר מזמן לא ניסיתי להבין...אומנם תקופה קצרה (עד מאוד) בצעירותי הייתי צמחוני, אבל מהר מאוד ויתרתי על התענוג וחזרתי להתענג על בשר... ואם בשר אז כמה שיותר, בכל שעה ובכל מצב...חי, קצוץ, על הגריל ומבושל בקדירה...בשר, בשר, בשר.

אומנם אני לא בן למשפחה ארגנטינאית ובילדותי לרוב הבשר שהיה בחג על השולחן היה אותו צלי של "פילה מדומה" (הכינוי הוא המינוח הנכון ביותר עבורו...), אבל עם השנים התוודאתי לבשר הטרי, האיכותי ולטעמו הבלתי ניתן לשליטה.

הבנתי מהר מאוד שככול שפחות יתעסקו איתו, כך ייטב... למדתי להנות ממעט תבלינים, מעט צליה והמון בשר.

לפרויקט של יוז'י הגעתי עם המון כבוד מראש.

אני זוכר אותי ילד קטן מסתובב עם ההורים בגן העיר ומחכה רק להגיע למעדניה עם הריחות המשכרים והמראות של חו"ל שעד אותם זמנים היו אצלי רק נחלת התמונות והמראות בטלויזיה.

חותמת האיכות של הלקוח כבר הבטיחה לי הנאה מהפרויקט. הפגישה עם ספי (הנכד של יוז'י) היתה בצהרי יום שישי בשדרות רוטשילד וכבר בפגישה הבנתי שיש מולי מישהוא שנושם בשר, שנתחים זורמים בעורקיו ושמעדנים שזורים בגופו.

הרעיון הקונספטואלי מאחורי הצילומים לקיטים היה לייצר תמונה אחת שמכילה את כל חומרי הגלם כפי שמגיעים בהזמנה ולייצר את המנה הסופית...התמונה עצמה תייצר מעבר לאינפורמציה גם קומפוזיציה מענינית, עשירה ומיוחדת.

המייזם אותו הקים ספי, עוסק במשלוחי בשר עד בית הלקוח...אולי אחרים עושים את זה אבל אף אחד לא עושה את זה ככה.

המשלוחים מגיעים בצורת "קיטים" שלמים לבשלנים חובבים ומקצועיים כאחד, שיודעים איכות מהיא ובעיקר יודעים לשחרר לאחרים להכין עבורם את כל ההכנות...סושף פרטי שישלח עבורכם את כל המרכיבים, כולל המתכונים (ממש הכל) ויבטיח את התוצאה המדויקת בבית תחת הידיים שלכם.

עברנו יומיים מרתקים, מאתגרים ובעיקר מעוררי השראה וחושים...היתה לי הזכות להכיר את האנשים מאחורי הפרויקט ואני ממש, אבל ממש ממליץ בחום...

חפשו אותם בפייסבוק ובאתר שלהם:

www.yoji1952.com

בינתיים תהנו מהמראות שיצאו...

מתכונים - 1952 yoji

צילום - דן פרץ

סטיילינג - עמית פרבר

למה אין לך אתר?

אני כבר יותר משלוש שנים עצמאי, עובד ומייצר אימג'ים...ים של אימג'ים ובכל פגישה עם לקוח נשאלת השאלה: למה אין לך אתר?

רק למען הגילוי הנאות: ביום שפתחתי את הסטודיו והפכתי לעצמאי, התקשרתי לרן (הוא החבר שמציל אותי מכל דבר טכנולוגי ובכלל מציל באופן כללי שצריך) ושאלתי מה אני צריך כדי שיהיה לי אתר.

כתובת דומיין, אמר בטון בטוח (לא שהבנתי כל כך מה זה אומר). בכל מקרה דאגתי לכל מה שביקש, שילמתי מראש לשנים קדימה וסימנתי לעצמי משימה חדשה - מתי שהוא, יהיה גם לי אתר.

טוב בהתחלה אין טעם, מה אפרסם שם? לאט לאט החלו להצטבר עבודות וכמות אימג'ים יפה, אבל אז אמרתי לעצמי "כשאתפנה לזה..." כמובן שזה לא ממש קרה ואז התחלתי להגיד לעצמי: מתי שהוא אני אגש למי שמבין בזה ואבקש שהוא יבנה לי אתר "אמיתי" משהו שיצליח להגשים את כל מה שדמיינתי, חשבתי וראיתי בעיני רוחי עד עכשיו...

החודשים עברו ובתקופה האחרונה התחלתי לעבוד עם לקוחות שונים שביקשו לראות עבודה כזו או אחרת שעשיתי ע"פ הרלוונטיות לפרויקט החדש המדובר. מהר מאוד מצאתי את עצמי יושב ושולח תיקיות ע"ג תיקיות של פרויקטים ע"פ בחירה ורלוונטיות לנושא.

מי שמכיר אותי יודע עד כמה "סובלני" אני לתהליכים מסוג זה ולכן החלטתי.

אין טעם לדחות את הקץ!!! יהיה אתר, פשוט לתפעול ובסיסי, כזה שאני יכול להטעין בו עבודות ולשלוח ללקוחות קישור לפרויקט רלוונטי, זה או אחר.

אני יודע שתמיד אפשר עוד להמתין עד שיהיה ממש מרשים וכאלה, אבל ביננו...כאן זה המגרש הביתי שלי!!!

קבלו הצצה לאתר. כנסו, תקפצו בין פרויקטים ובכלל תראו פרורי עשיה שלי עם האנשים שאני פוגש, עובד ויוצר יחד איתם את החלומות של כולנו.

www.shufunidesign.co.il

אוכל מתגלגל

אחד היתרונות בעבודה שלי היא הזכות לגוון, להכיר ולשנות אוירה כל יום ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום.

אחת הפעמים שממש הרגשתי בר מזל להיות חלק ממשהו חדש ומרגש, היה כאשר התקשרה אלי רוני מ"לאשה" ואמרה שיש כתבת שהולכת להצטרף לכותבי מוסף האוכל (היא כותבת אצלנו והחליטה שבא לה לכתוב גם על אוכל...). זו הכתבה הראשונה שלה...תהיו נחמדים!

שלחתי מייל מעט דואג (בכל זאת, פעם ראשונה...שלא תתקע אותנו ביום צילום) ודרשתי את כל מה שצריך על מנת להבטיח את הצלחתו של יום הצילום.

ביום הצילום הגיעה מעט מפוחדת, אבל עם טונות של כריזמה, הפתיעה ברצינות ובמסירות ויחד יצרנו: דן, איריס ועבדכם הנאמן את ההפקה שמהר מאוד הפכה להפקה הראשונה שלה והאישית עד מאוד.

הקונספט היה "אוכל מתגלגל" - מנות שנעשות עם ה"שאריות" שנשארו מיום קודם. אותו פרדוקס של אוכל שנשאר ונזרק לפח, כאן עבר טיפול למנות חדשות.

את הצילומים עשינו על לוח גיר ירוק, כאשר שילבנו את כתב ידה של איריס כדי להדגיש את הנגיעה האישית הפרסונלית של היוצרת.

היה טעים, נעים ובעיקר מקסים לראות את החששות, המיילים, הרצונות וההכוונה שלנו יוצרים יחד משהו חדש ומענין.

תפוחי אדמה – חקלאי וצלחת.

במסגרת העבודה שלי, ירקנים, מגדלים ומקומות בהם ניתן להחשף לחומרי גלם טריים הם תמיד מקום שכייף להגיע אליהם.

מקום אחד כזה שאמצתי קרוב לליבי מהרגע שנפתח היה שוק הנמל בתל אביב. השוק המקורה שמנסה לייצר משהו באוירתו המשחזר או המדמה את השוויקם בעולם, בעיקר מצליח לתת במה למגדלים שונים ממקומות שונים שבאים למכור את מרכולתם. היכולת לאגד יחד מעט מכל דבר תחת קורת גג אחת היא פשוט מדהימה בעיני, אבל לא על השוק התישבתי לכתוב.

כחלק מההכנות להפקות שונות, אני פוקד את השוק מספר פעמים בשבוע, בודק מה חדש, רוכש ירקות וחומרי גלם להפקות, שותה אספרסו קצר (הזול והטוב ביותר בעיר) ונוסע חזרה לסטודיו.

הזכות הגדולה בשוק הנמל הוא להכיר את המגדלים עצמם, לנהל איתם שיחה ערה, לשמוע על מה מגדלים, מה עומד להיקטף ומה עומד להעלם מעולמנו בתקופה הקרובה.

אחד מהמגדלים החביבים יותר שפגשתי בביקורי בשוק היה אורי רבינוביץ. אורי מגדל גזרים מסוגים שונים, צנוניות, אבטיח ותפוחי אדמה. כל תקופה והגידולים שאיתה, השנה מתנהלת אצלו ע"פ היבול העונתי.

אחרי שיחה קצרה, הוקסמתי מהאיש ובעיקר משיתוף הפעולה שלו בלחשוף אותי לעולם הקסום של גידולי הטבע. אורי זרק לחלל האויר הצעה להצטרף ליום קטיף של תפוחי אדמה. “תבוא , יכול להיות אחלה, יש קטיף עם קומביין ענק... מרשים מאוד" בטח שאגיע , אמרתי ללא היסוס.

מיד כשיצאתי מהתחם, הרמתי טלפון לדן, הוא תמיד שמח לשמוע על הזדמניות כאלה...קבענו תאריך ונסענו לאורי ליום קטיף. מהקטיף עצמו חזרנו עמוסי יבול שחלקו הפך למנות מענינות וטעימות.

התמונות מיום הצילום והמנות אוגדו לכדי כתבת נושא בגליון ספטמבר של מגזין "דרך האוכל" , אבל השכר האמיתי מכל הפרויקט היה ועודנו ההיכרות עם האיש והחויה העוצמתית שעברנו באותו היום.