לפני שבוע הייתי עם קבוצת סטודנטים שאני מלמד וקבוצת מרצים בטיול בדרום. כמרצה צעיר , היתה זו אחת ההזדמניות שלי הראשונות לנהל שיחת היכרות עם הקולגות לספסל ההוראה, (דבר שהיה נחמד שלעצמו) להתוודאות ולהכיר אותם לעומק.
ערב, רוח נעימה של מדבר קייצי, אנחנו נהנים מיין טוב ומשוחחים ואז אחת הקולגות שואלת אותי: רגע, מה במה אתה עוסק? מיד מניתי את שלל עיסוקי ובינהם סיפרתי על עבודתי כסטייליסט העוסק ב: “foog styling”. השאלה הבאה לא איחרה להגיע, מה זה בכלל “foog styling”? מדי התחלתי בהסברים ונדהמתי לגלות כמה הדבר הטבעי ביותר עבורי ועבור הסובבים שעובדים איתי בתחום הופך להיות הדבר המופשט ביותר עבור אחרים.
באחד הימים האחרונים, בעודי מטייל עם הכלב שלי (זה זמן מצוין למחשבות) חשבתי לעצמי, איך התגלגלתי לעיסוק באוכל ובfood styling? הרי תמיד אפשר לחשוב שהכול במקרה ושהכול קרה מצירוף מאורעות, אבל פתאום התחלתי לחשוב לעומק, לחשוב אחורה ולנסות להתחכות אחר מסלול החיים הקצר שלי עד כה, על נתיבי העשיה ועל אנשי מפתח בדרך שכניראה השפיעו, כיוונו ויצרו בי את הרצון לעסוק בתחום. אני אנסה מעל שורות אלה לספר (בעיקר לעצמי) זכרונות וחלקי סצנות צרובות.
אז איך מתחילים? אולי פשוט מההתחלה...
אוקיי, בוא ננסה טיפה לעשות סדר, תמיד אהבתי את המטבח, האוכל והסביבה בא התנהלו ענין האוכל בבית.
תחנה ראשונה – סבתא אלגרה
מה כבר אפשר לכתוב על סבתא אלגרה? המון סבתות מבשלות טוב, אבל נושא האוכל, האכלה והאירוח היה אצל סבתא שלי נושא חשוב כאין כמותו.
הריחות שעלו מהבית כבר בדלת הכניסה, השולחן במרכז החדר, המטבח הקטן והסירים מכוסי המגבות, כל אלה הם רק חלק מהסימנים המקדימים לבאות אצל סבתא שלי.
אני זוכר את עצמי, ילד בן ארבע, עומד במטבח עם סבתא. היא היתה מבשלת ואני הייתי מתבונן בה בעיניים רעבות. מוקסם מזריזות הידיים, מחדוות העשיה, מהבעת פניה ואהבת המטבח. אני הייתי ממתין שתסיים לבשל ואז היה מגיע תורי. לך תבחר צלחת יפה, היתה אומרת ואני כמו חייל ממושמע הייתי ניגש אל הארון בסלון, בוחר צלחת הגשה ומסדר את האוכל ומניח על השולחן.
מאז ומעולם המטבח של סבתא היה מקום עליה לרגל. תמיד ידענו שלסבתא אפשר להגיע מתי שרוצים (גם עם חברים נוספים) ללא הודעה מוקדמת ותמיד, אבל תמיד יהיו סירים על הגז. עלי הגפן הממולאים, תבשיל המלוחיה והסופריטו היו בני בית על שולחן האוכל שלנו. המטבח הקטן, עם שולחן האוכל הגדול במרכז החלל (שככול שגדלה המשפחה, כך היה קשה יותר הצפיפות...) עם מפת הבד הפרחונית וריחות התבשילים שעלו מהסירים. המטבח שהיה מרכז הבית, החלל בו אהבנו, התרגשנו, כעסנו, כאבנו וסלחנו. התבשילים של סבתא ידעו לדבר, ידענו אם היא עצובה או שמחה (לפי רמת המתיקות בממולאים), אם ניסערת או רגועה (גודל המעמול ועובי הדופן) ועוד סממנים רבים שתרמו מידע רב על מצבה...
אני גדלתי, סבתא המשיכה לבשל ואני הייתי מגיע כדי לסדר שולחן ולארגן את ההגשה של האוכל. תמיד ידעתי בחגים שחייבים להגיע (מי יסדר את האוכל?), לארגן ולסדר.
השנים חלפו, סבתא כבר מבוגרת (אבל עדיין מבשלת מצוין), הארוחות המשפחתיות עברו לדודות ואני עברתי לסדר צלחות ולסגנן מנות ביומיום כחלק מהעבודה שלי.
עמית,
השבמחקקראתי הכל מהסוף להתחלה, כמו ששלומית פקדה עליי...
מעבר לתכנים, לתמונות ולרעיונות (הכל מדהים!!!), הקריאה הזכירה לי את השיחות איתך ואיזה יכולת מופלאה יש לך ליצור תמהיל מרתק של רגשות, רעיונות, תמונות ומחשבות.
העשרת את יומי..
רוית