סתם יום של חול...בלי בוקר כחול
לפני חודש התבקשנו אני ודן לצלם עבור מגזין "דרך האוכל" כתבת נושא לגליון העוסק באירוח בחוץ.
הכתבה היתה סביב נושא עולם הפיקניק שהולך וצובר תאוצה.
אנשים יותר ויותר מתחילים לבלות בילויים שונים בחיק הטבע (גם אם לעיתים, חיק הטבע נמצא בפארק הסמוך לבלוק בו הם גרים).
קבעונו יום צילום, תאמנו מנות, בחרנו כלים וחיכנו שיגיע יום הצילום.
בעולם שבו אנו עובדים, לא חסרים הפתעות (מי שטורח וקורא את כל הרשומות שלי כבר יודע במה מדובר...)
לצילומים השכמנו קום והתיצבנו ליום צילום בשעה חמש בבוקר ע"מ להנות מאור ראשון, רך ונעים, אך להפתעתנו גילינו שבלילה ירד גשם ושהשמיים אפורים לחלוטין.
מה עושים? האוכל כבר מוכן, הכלים כבר נלקחו, הדוגמנים בדרך ומה לעזאזל עושים עכשיו?!????!!!
בצעד כמעט של יאוש החלטנו שהולכים על זה ושננסה לעשות את המקסימום, הכנו את הסט, מיקמנו הכל על יריעות ניילון שניתנות לכיסוי בעת הצורך והתפללנו לטוב.
הדוגמנים הגיעו, מבט של פחד על פניהם..מה אמורים לעשות עכשיו? חייכנו, אמנרנו להם שפשוט יהנו ושנתפוס חלקי פרקי זמן ללא גשם.
על כל ההרפתקעות לא הרחיב כאן, אבל היה פשוט חוויה מדהימה של אירגון, אילתור, המון מצב רוח טוב ובעיקר אנרגיות אדירות של עשיה מרתקת
היום כבר השמיים בהירים, זה הזמן לצאת ולחגוג את הכתבה, להנות מהתמונות ולהבחין בטיפות בין הפינות...
מתכונים – טופולינו, ירושלים
צילום – דן פרץ
סטיילינג – עמית פרבר
חגים בריבוע
יש משהו מענין בתחום העשיה שלנו שתמיד גורם לי לחשוב על הזכות שלנו לחוות חוויות לפני שהם קורות באמת.
בשלהי חופשת הקיץ אנחנו כבר מצלמים עוגות דבש, מתנות וחוגגים את השנה החדשה (מה שלא מונע מאיתנו לשבת ולאכול את עצמנו לדעת עם המשפחות בחג עצמו). בראש השנה אנחנו כבר ממלאים סופגניות דשנות בריבות ומני מתיקה. תוך כדי הדלקת הנרות אנחנו כבר בודקים את הפירות היבשים ומחפשים שתילים לצילום החג הבא. בפורים מחפשים מצות ובפסח מתחילים להפעיל את גלגלי המח על עוגות הגבינה שעומדות בפתח...וחוזר חלילה.
גם השנה כמו בכול שנה יצא לנו לצלם סופגניות חודשים לפני החנוכה ונדהמתי לגלות עד כמה אפשר להריח, לחוש ולחגוג את החג ללא כל קשר לתאריך עצמו.
כל הסט לבש חג, סביבונים התפזרו, נרות אוגדו לאגדים, הודלקו ושימחו את כולם.
יצרנו קרנבל של צבעים, צורות, ריחות והמון אוירה סביב.
מתכונים - מיקי שמו shemo
צילום - דן פרץ
סטיילינג - עמית פרבר
אדום אדום, טלה טלה, קרניבורים של בוקר
עבודה עם גופים גדולים תמיד מרתקת בעיני. אולי הסיבה נעוצה בכך שלא ממש הייתי שייך למנגון גדול כלשהוא אף לא פעם אחת בחיי.
בקרירה ה"קצרה" שלי כשכיר, על אף שאם יורשה לי לציין, כמות מקומות העבודה שהחלפתי היו מעטות אל מול חברי (כזה אני, מפחד משינויים).
אנחנו צריכים לשלוח הצעת מחיר לתנובה, אמר דניאל כבדרך אגב תוך כדי יום צילומים שעבדנו יחד.
הם צריכים לעשות הפקה כלשהיא...אין לי מושג מה בדיוק...ניפגש עם מנהלת המותג ומשרד הפרסום ונבין כבר, אמר הצלם הקסום.
אל הפרויקט הזה הגענו אני ודניאל כצוות, כבר בפגישת ההיכרות עם משרד הפרסום הבנו שאנחנו הולכים להנות. אומנם לעיתים נידמה שארגון גדול, וארגון בקנה מידה כזה לבטח יהיו מקובעים (שלא לומר תקועים) בהרגלי העבר, כיווני מחשבה וחוסר פתיחות כללית, אך לשמחתנו לא כך היה הדבר.
לאחר עבודת צוות מחשבתית, בדיקת כיווני מחשבה שונים...יצאנו לדרך.
שעת בוקר מוקדמת, הרחובות ריקים מאדם (אמר שלום חנוך, אני רק מצטט...)אני מטייל עם סיימון הכלב כדי שיהיה רגוע וחביב לכשיגיעו כולם.
לא עבר זמן רב מהרגע שחזרנו ועד שנישמע צלצול באינטרקום, הגענו! אמר קול מהעבר השני.
כמו שכבר הבנתם, יום הצילומים החל מוקדם מאוד בבוקר, עד מהרה התמלא הבית בגושי בשר ענקים, צלעות טלה, כתף טלה ועוד מיני הפתעות ושאר ירקות.
חצי שעה חלפה ומהר מאוד הפכו המראות של חומרי הגלם למנות מבושלות מעוררי תאבון וטובות מראה.
אני מאמין שמי שעוסק במזון, יוצר ומעצב מזון חייב לאהוב מזון. אני יודע שזה אולי נישמע מופרך , אבל אני באמת יכול להתרגש ממנה טעימה, נתח משובח, ירק טרי ורענן או עוגה חמה וטריה, לא משנה מתי, לא משנה איפה ולא משנה באיזה שלב של היום. אוכל והריגוש שהוא מביא איתו.
בדרך פלא ודי טבעית יש לציין, מצאנו את עצמנו בשעה 10:15 בבוקר נוגסים בצלעות טלה רכות, ורודות ונימוחות, נהנים מתשיל אורז ובשר טלה וממשיכים ליצור עם בטן מלאה והרגשה מדהימה.
קרניבורים של בוקר ככה קראו לנו באותו היום, אנחנו רק חיכנו, המשכנו לעבוד וידענו שכמו ההרגשה על סט הצילום, כך יראו גם התוצאות הסופיות.
אחד הדברים המרתקים שזכיתי לחוות בעבודה שלי היא הגיוון האינסופי של הפקות שונות, סגנונות שונים, לקוחות שונים. כל יום שונה מקודמו, חלקם מצחיקים, חלקם מאתגרים, אשקר אם לא אציין שחלקם מעצבנים אבל כל יום הוא ללא ספק סיפור שמתחיל בבוקר ואין לי מושג כיצד יסתיים. אחת החוויות המוצלחות שעברתי לאחרונה היתה הזכות בהפקה גדולה, מלאה אנשים, בעלי תפקידים וגזרות אחריות.
הפקות מסוג זה תמיד מרגשות, מרתקות ומאתגרות.
לרוב, הפקות מורכבות אלה מתחילות בדרישה מצד הלקוח שמזמין את העבודה, הוא למעשה לרוב הוגה את הרעיון או הצורך בשינוי או הקפקה של תוצר כזה או אחר.
מיד בשלב זה ניכנסים לתמונה בעלי התפקידים שמתחילים לרקום עבורו את החלום.
משרד הפירסום, השף, מנהלת המותג, הצלם, הסטייליסט ועוד... כאשר מתחילים יחד לעלות רעיונות ולהוביל את הרעיון לכדי צורה , צבע, קונספט כללי ומבנה. פתאום נוצרים דיאלוגים מענינים, גיוס מוחי כולל לטובת הענין ותחושת שליחות מחברת את כולם. כל אחד מגיע עם פיקסל הכישרון שלו שחובר אל הפיקסל של חברו ויחד נוצרות תמונות סופיות מענינות ומאתגרות.
אחת המענינות שעשיתי יחד עם קבוצת אנשים מקסימים, מוכשרים ויצירתיים היה עבור התפריט החדש של רשת קפה קפה.
אל הפרויקט הגעתי דרך היכרות עם הצלם דן פרץ שסיפר על הפרויקט וביקש שאגיע לפגישת היכרות.
בפגישה נכחו נציגים ממשרד המיתוג "פירמה" שאיתם עובדת הרשת, מנכ"ל הרשת, שף ראשי, דן הצלם ועבדכם הנאמן.
בפגישה הוצגה המסגרת הכללית של הפרויקט, כיווני פיתוח אפשריים ומראה כללי של השפה המיתוגית עד כה לטובת חיבור הקונספט והלוק הכללי למותג.
אחרי פגישה נוספת, גיבוש הקונספט והסטוריבורד לימי הצילום התחלנו בהכנות לימי הצילום עצמם.
בחירות והכנת משטחי צילום ייעודיים, חיפוש כלים ופרופס נלווה ובחירת מנות מייצגות.
ימי הצילום בוצעו, הסט היה מלא אנשים, היצירה היתה באויר, כייף גדול ועשיה מבורכת.
אחרי חודשיים, בטיול שיגרתי שלי עם הכלב בערב ראיתי אל מול עיני זוג יושב בבת הקפה עם התפריט שעשינו, התרגשות וגאווה גדולה הציפו אותי, היסתכלתי על היצירה וראיתי איך כל המחשבות, העשיה והחזון הובילו למוצר אחד, מעוצב, שונה ומיוחד.
צילום - דן פרץ
מנות - קפה קפה
סטיילינג - עמית פרבר
כמו שכבר הבנתם, (לפחות אלה שהתמידו וקראו הכול...)בבלוג הזה אני מעלה תחנות ונקודות בדרך שלי לעיסוק שלי ב:food styling.
קצת אחרי שגמלה במוחי ההחלטה להפוך לעצמאי ולצאת לעולם הגדול, ישבתי עם עצמי וחשבתי לאן לפנות? כיוונים רבים צצו ועלו, מיד הבחנתי במכנה משותף ברור בין כולם.
היה זה האוכל שקשר בין כולם, אותו האוכל שגרם לי לעסוק בתחום עד כה כשכיר, שוב הופיע ועכשיו אפילו בתשוקה גדולה יותר. החלטתי שזהו התחום שלי, זה המיגרש ואלה השחקנים. אותו התחום שמלווה אותי כבר עשור שלישי מעצם קיומי ועד היום...מעולם לא בחרתי אותו , הוא פשוט בחר אותי.
בשיחת חולין עם חברה טובה (המון החלטות נילקחות אצלי בשיחות מסוג זה אצלי...) החלטתי להרים טלפון לצלם מקסים שעבדנו יחד במספר הפקות במסגרת העבודה הקודמת שלי.
הרמתי טלפון וקבעתי פגישה, הגעתי אל הסטודיו שלו וסיפרתי לו על הרעיון להתחיל ולעשות food styling באופן עצמאי.
בשמחה ענה, לכשיהיה משהו רלוונטי אתקשר וניקבע...הייתי בטוח שתשובה זו מגיעה מעצם היותו אדם נחמד ומקסים מעבר לממוצא ולא מעבר לכך. יצאתי לכיוון הבית ולא ממש ידעתי מה יוליד יום.
הימים חלפו, לאחר מספר ימים יצר איתי קשר אותו צלם ואמר לי שיש הפקה לעיתון הארץ עם חיים כהן ושאל עם בא לי לנסות ולהשתלב פנימה. אני כמאט ונפלתי מהכיסא מרוב התלהבות, ברור עניתי, מה צריך לעשות? צור קשר עם אלי לנדאו (הדוקטור בשבילכם) והוא כבר יעדכן אותך.
הלו, גמגמתי בטלפון...הדוקטור ענה לי ומסר פרטים כלליים ואני הבטחתי להגיע.
הגעתי ביום הצילומים עם פרפרים בבטן כמו נער מתבגר שמגיע לפגישה ראשונה עם נערה שחשק בה מאז ומעולם. חיים והדוקטור עדין לא היו, אני פרקתי את כל הכלים וחיכיתי לבאות.
פתאום, משום מקום הגיע חיים, חייך חיוך קטן, שאל לשמי והתחלנו לעבוד.
כמי שהמום מגודל הזכות, נעמדתי אילם ללא יכולת תרומה ממשית, פשוט הייתי שם וניסיתי לא להפריע.
הצילומים הסתימו ואני הייתי בטוח שבזה תמו שידורנו להיום ולבכלל...
עברו שבועיים, התפרסם המוסף ובו התמונות שעשינו, אני מביט בשם שלי בקטן בצמוד לתמונה והלב שוב דופק.
יומיים אחרי הטלפון צלצל, שוב הדוקטור על הקו. אנחנו צריכים לתאם צילומים, מתי אפשרי? קבענו יום ושעה ושוב ניפגשנו המטבחון שלנו שכלל את חיים, הדוקטור, הצלם הקסום ועבדכם הנאמן.
הפעם כבר דיברנו קצת, הצלחתי להיישיר מבט ולנווט מעט את התהליך. יום הצילום הסתיים והפעם ההרגשה כבר היתה טובה יותר...תחושה של התקדמות ביחסים. עלינו מדרגה.
השבועות חלפו, עוד מדור מצולם ועוד אחד ועוד...חיים, הדוקטור והצלם הקסום הפכו לבילוי קבוע שמתקיים אחת לחודש. באים, משוחחים, צוחקים, אוכלים ועל הדרך גם מצלמים. לפעמים נידמה לי שנפלה בידי הזכות לעבוד בבילוי של חיי... אולי כשתחום העיסוק שלך בוחר אותך אין פשוט ברירה אחרת.
מתכונים - חיים כהן ואלי לנדאו
צילום - דניאל לילה
סטיילינג - עמית פרבר
