על בשר ואהבות אחרות

את אהבתי לבשר ולאכול טוב, כבר מזמן לא ניסיתי להבין...אומנם תקופה קצרה (עד מאוד) בצעירותי הייתי צמחוני, אבל מהר מאוד ויתרתי על התענוג וחזרתי להתענג על בשר... ואם בשר אז כמה שיותר, בכל שעה ובכל מצב...חי, קצוץ, על הגריל ומבושל בקדירה...בשר, בשר, בשר.

אומנם אני לא בן למשפחה ארגנטינאית ובילדותי לרוב הבשר שהיה בחג על השולחן היה אותו צלי של "פילה מדומה" (הכינוי הוא המינוח הנכון ביותר עבורו...), אבל עם השנים התוודאתי לבשר הטרי, האיכותי ולטעמו הבלתי ניתן לשליטה.

הבנתי מהר מאוד שככול שפחות יתעסקו איתו, כך ייטב... למדתי להנות ממעט תבלינים, מעט צליה והמון בשר.

לפרויקט של יוז'י הגעתי עם המון כבוד מראש.

אני זוכר אותי ילד קטן מסתובב עם ההורים בגן העיר ומחכה רק להגיע למעדניה עם הריחות המשכרים והמראות של חו"ל שעד אותם זמנים היו אצלי רק נחלת התמונות והמראות בטלויזיה.

חותמת האיכות של הלקוח כבר הבטיחה לי הנאה מהפרויקט. הפגישה עם ספי (הנכד של יוז'י) היתה בצהרי יום שישי בשדרות רוטשילד וכבר בפגישה הבנתי שיש מולי מישהוא שנושם בשר, שנתחים זורמים בעורקיו ושמעדנים שזורים בגופו.

הרעיון הקונספטואלי מאחורי הצילומים לקיטים היה לייצר תמונה אחת שמכילה את כל חומרי הגלם כפי שמגיעים בהזמנה ולייצר את המנה הסופית...התמונה עצמה תייצר מעבר לאינפורמציה גם קומפוזיציה מענינית, עשירה ומיוחדת.

המייזם אותו הקים ספי, עוסק במשלוחי בשר עד בית הלקוח...אולי אחרים עושים את זה אבל אף אחד לא עושה את זה ככה.

המשלוחים מגיעים בצורת "קיטים" שלמים לבשלנים חובבים ומקצועיים כאחד, שיודעים איכות מהיא ובעיקר יודעים לשחרר לאחרים להכין עבורם את כל ההכנות...סושף פרטי שישלח עבורכם את כל המרכיבים, כולל המתכונים (ממש הכל) ויבטיח את התוצאה המדויקת בבית תחת הידיים שלכם.

עברנו יומיים מרתקים, מאתגרים ובעיקר מעוררי השראה וחושים...היתה לי הזכות להכיר את האנשים מאחורי הפרויקט ואני ממש, אבל ממש ממליץ בחום...

חפשו אותם בפייסבוק ובאתר שלהם:

www.yoji1952.com

בינתיים תהנו מהמראות שיצאו...

מתכונים - 1952 yoji

צילום - דן פרץ

סטיילינג - עמית פרבר

אוכל מתגלגל

אחד היתרונות בעבודה שלי היא הזכות לגוון, להכיר ולשנות אוירה כל יום ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום.

אחת הפעמים שממש הרגשתי בר מזל להיות חלק ממשהו חדש ומרגש, היה כאשר התקשרה אלי רוני מ"לאשה" ואמרה שיש כתבת שהולכת להצטרף לכותבי מוסף האוכל (היא כותבת אצלנו והחליטה שבא לה לכתוב גם על אוכל...). זו הכתבה הראשונה שלה...תהיו נחמדים!

שלחתי מייל מעט דואג (בכל זאת, פעם ראשונה...שלא תתקע אותנו ביום צילום) ודרשתי את כל מה שצריך על מנת להבטיח את הצלחתו של יום הצילום.

ביום הצילום הגיעה מעט מפוחדת, אבל עם טונות של כריזמה, הפתיעה ברצינות ובמסירות ויחד יצרנו: דן, איריס ועבדכם הנאמן את ההפקה שמהר מאוד הפכה להפקה הראשונה שלה והאישית עד מאוד.

הקונספט היה "אוכל מתגלגל" - מנות שנעשות עם ה"שאריות" שנשארו מיום קודם. אותו פרדוקס של אוכל שנשאר ונזרק לפח, כאן עבר טיפול למנות חדשות.

את הצילומים עשינו על לוח גיר ירוק, כאשר שילבנו את כתב ידה של איריס כדי להדגיש את הנגיעה האישית הפרסונלית של היוצרת.

היה טעים, נעים ובעיקר מקסים לראות את החששות, המיילים, הרצונות וההכוונה שלנו יוצרים יחד משהו חדש ומענין.

תפוחי אדמה – חקלאי וצלחת.

במסגרת העבודה שלי, ירקנים, מגדלים ומקומות בהם ניתן להחשף לחומרי גלם טריים הם תמיד מקום שכייף להגיע אליהם.

מקום אחד כזה שאמצתי קרוב לליבי מהרגע שנפתח היה שוק הנמל בתל אביב. השוק המקורה שמנסה לייצר משהו באוירתו המשחזר או המדמה את השוויקם בעולם, בעיקר מצליח לתת במה למגדלים שונים ממקומות שונים שבאים למכור את מרכולתם. היכולת לאגד יחד מעט מכל דבר תחת קורת גג אחת היא פשוט מדהימה בעיני, אבל לא על השוק התישבתי לכתוב.

כחלק מההכנות להפקות שונות, אני פוקד את השוק מספר פעמים בשבוע, בודק מה חדש, רוכש ירקות וחומרי גלם להפקות, שותה אספרסו קצר (הזול והטוב ביותר בעיר) ונוסע חזרה לסטודיו.

הזכות הגדולה בשוק הנמל הוא להכיר את המגדלים עצמם, לנהל איתם שיחה ערה, לשמוע על מה מגדלים, מה עומד להיקטף ומה עומד להעלם מעולמנו בתקופה הקרובה.

אחד מהמגדלים החביבים יותר שפגשתי בביקורי בשוק היה אורי רבינוביץ. אורי מגדל גזרים מסוגים שונים, צנוניות, אבטיח ותפוחי אדמה. כל תקופה והגידולים שאיתה, השנה מתנהלת אצלו ע"פ היבול העונתי.

אחרי שיחה קצרה, הוקסמתי מהאיש ובעיקר משיתוף הפעולה שלו בלחשוף אותי לעולם הקסום של גידולי הטבע. אורי זרק לחלל האויר הצעה להצטרף ליום קטיף של תפוחי אדמה. “תבוא , יכול להיות אחלה, יש קטיף עם קומביין ענק... מרשים מאוד" בטח שאגיע , אמרתי ללא היסוס.

מיד כשיצאתי מהתחם, הרמתי טלפון לדן, הוא תמיד שמח לשמוע על הזדמניות כאלה...קבענו תאריך ונסענו לאורי ליום קטיף. מהקטיף עצמו חזרנו עמוסי יבול שחלקו הפך למנות מענינות וטעימות.

התמונות מיום הצילום והמנות אוגדו לכדי כתבת נושא בגליון ספטמבר של מגזין "דרך האוכל" , אבל השכר האמיתי מכל הפרויקט היה ועודנו ההיכרות עם האיש והחויה העוצמתית שעברנו באותו היום.

פעמיים בשנה

חגים בריבוע

יש משהו מענין בתחום העשיה שלנו שתמיד גורם לי לחשוב על הזכות שלנו לחוות חוויות לפני שהם קורות באמת.

בשלהי חופשת הקיץ אנחנו כבר מצלמים עוגות דבש, מתנות וחוגגים את השנה החדשה (מה שלא מונע מאיתנו לשבת ולאכול את עצמנו לדעת עם המשפחות בחג עצמו). בראש השנה אנחנו כבר ממלאים סופגניות דשנות בריבות ומני מתיקה. תוך כדי הדלקת הנרות אנחנו כבר בודקים את הפירות היבשים ומחפשים שתילים לצילום החג הבא. בפורים מחפשים מצות ובפסח מתחילים להפעיל את גלגלי המח על עוגות הגבינה שעומדות בפתח...וחוזר חלילה.

גם השנה כמו בכול שנה יצא לנו לצלם סופגניות חודשים לפני החנוכה ונדהמתי לגלות עד כמה אפשר להריח, לחוש ולחגוג את החג ללא כל קשר לתאריך עצמו.

כל הסט לבש חג, סביבונים התפזרו, נרות אוגדו לאגדים, הודלקו ושימחו את כולם.

יצרנו קרנבל של צבעים, צורות, ריחות והמון אוירה סביב.

מתכונים - מיקי שמו shemo

צילום - דן פרץ

סטיילינג - עמית פרבר

קרניבורים של בוקר

אדום אדום, טלה טלה, קרניבורים של בוקר

עבודה עם גופים גדולים תמיד מרתקת בעיני. אולי הסיבה נעוצה בכך שלא ממש הייתי שייך למנגון גדול כלשהוא אף לא פעם אחת בחיי.

בקרירה ה"קצרה" שלי כשכיר, על אף שאם יורשה לי לציין, כמות מקומות העבודה שהחלפתי היו מעטות אל מול חברי (כזה אני, מפחד משינויים).

אנחנו צריכים לשלוח הצעת מחיר לתנובה, אמר דניאל כבדרך אגב תוך כדי יום צילומים שעבדנו יחד.

הם צריכים לעשות הפקה כלשהיא...אין לי מושג מה בדיוק...ניפגש עם מנהלת המותג ומשרד הפרסום ונבין כבר, אמר הצלם הקסום.

אל הפרויקט הזה הגענו אני ודניאל כצוות, כבר בפגישת ההיכרות עם משרד הפרסום הבנו שאנחנו הולכים להנות. אומנם לעיתים נידמה שארגון גדול, וארגון בקנה מידה כזה לבטח יהיו מקובעים (שלא לומר תקועים) בהרגלי העבר, כיווני מחשבה וחוסר פתיחות כללית, אך לשמחתנו לא כך היה הדבר.

לאחר עבודת צוות מחשבתית, בדיקת כיווני מחשבה שונים...יצאנו לדרך.

שעת בוקר מוקדמת, הרחובות ריקים מאדם (אמר שלום חנוך, אני רק מצטט...)אני מטייל עם סיימון הכלב כדי שיהיה רגוע וחביב לכשיגיעו כולם.

לא עבר זמן רב מהרגע שחזרנו ועד שנישמע צלצול באינטרקום, הגענו! אמר קול מהעבר השני.

כמו שכבר הבנתם, יום הצילומים החל מוקדם מאוד בבוקר, עד מהרה התמלא הבית בגושי בשר ענקים, צלעות טלה, כתף טלה ועוד מיני הפתעות ושאר ירקות.

חצי שעה חלפה ומהר מאוד הפכו המראות של חומרי הגלם למנות מבושלות מעוררי תאבון וטובות מראה.

אני מאמין שמי שעוסק במזון, יוצר ומעצב מזון חייב לאהוב מזון. אני יודע שזה אולי נישמע מופרך , אבל אני באמת יכול להתרגש ממנה טעימה, נתח משובח, ירק טרי ורענן או עוגה חמה וטריה, לא משנה מתי, לא משנה איפה ולא משנה באיזה שלב של היום. אוכל והריגוש שהוא מביא איתו.

בדרך פלא ודי טבעית יש לציין, מצאנו את עצמנו בשעה 10:15 בבוקר נוגסים בצלעות טלה רכות, ורודות ונימוחות, נהנים מתשיל אורז ובשר טלה וממשיכים ליצור עם בטן מלאה והרגשה מדהימה.

קרניבורים של בוקר ככה קראו לנו באותו היום, אנחנו רק חיכנו, המשכנו לעבוד וידענו שכמו ההרגשה על סט הצילום, כך יראו גם התוצאות הסופיות.

פיקסלים של כישרון

אחד הדברים המרתקים שזכיתי לחוות בעבודה שלי היא הגיוון האינסופי של הפקות שונות, סגנונות שונים, לקוחות שונים. כל יום שונה מקודמו, חלקם מצחיקים, חלקם מאתגרים, אשקר אם לא אציין שחלקם מעצבנים אבל כל יום הוא ללא ספק סיפור שמתחיל בבוקר ואין לי מושג כיצד יסתיים. אחת החוויות המוצלחות שעברתי לאחרונה היתה הזכות בהפקה גדולה, מלאה אנשים, בעלי תפקידים וגזרות אחריות.

הפקות מסוג זה תמיד מרגשות, מרתקות ומאתגרות.

לרוב, הפקות מורכבות אלה מתחילות בדרישה מצד הלקוח שמזמין את העבודה, הוא למעשה לרוב הוגה את הרעיון או הצורך בשינוי או הקפקה של תוצר כזה או אחר.

מיד בשלב זה ניכנסים לתמונה בעלי התפקידים שמתחילים לרקום עבורו את החלום.

משרד הפירסום, השף, מנהלת המותג, הצלם, הסטייליסט ועוד... כאשר מתחילים יחד לעלות רעיונות ולהוביל את הרעיון לכדי צורה , צבע, קונספט כללי ומבנה. פתאום נוצרים דיאלוגים מענינים, גיוס מוחי כולל לטובת הענין ותחושת שליחות מחברת את כולם. כל אחד מגיע עם פיקסל הכישרון שלו שחובר אל הפיקסל של חברו ויחד נוצרות תמונות סופיות מענינות ומאתגרות.

אחת המענינות שעשיתי יחד עם קבוצת אנשים מקסימים, מוכשרים ויצירתיים היה עבור התפריט החדש של רשת קפה קפה.

אל הפרויקט הגעתי דרך היכרות עם הצלם דן פרץ שסיפר על הפרויקט וביקש שאגיע לפגישת היכרות.

בפגישה נכחו נציגים ממשרד המיתוג "פירמה" שאיתם עובדת הרשת, מנכ"ל הרשת, שף ראשי, דן הצלם ועבדכם הנאמן.

בפגישה הוצגה המסגרת הכללית של הפרויקט, כיווני פיתוח אפשריים ומראה כללי של השפה המיתוגית עד כה לטובת חיבור הקונספט והלוק הכללי למותג.

אחרי פגישה נוספת, גיבוש הקונספט והסטוריבורד לימי הצילום התחלנו בהכנות לימי הצילום עצמם.

בחירות והכנת משטחי צילום ייעודיים, חיפוש כלים ופרופס נלווה ובחירת מנות מייצגות.

ימי הצילום בוצעו, הסט היה מלא אנשים, היצירה היתה באויר, כייף גדול ועשיה מבורכת.

אחרי חודשיים, בטיול שיגרתי שלי עם הכלב בערב ראיתי אל מול עיני זוג יושב בבת הקפה עם התפריט שעשינו, התרגשות וגאווה גדולה הציפו אותי, היסתכלתי על היצירה וראיתי איך כל המחשבות, העשיה והחזון הובילו למוצר אחד, מעוצב, שונה ומיוחד.

צילום - דן פרץ

מנות - קפה קפה

סטיילינג - עמית פרבר

חיים, הדוקטור והצלם הקסום

כמו שכבר הבנתם, (לפחות אלה שהתמידו וקראו הכול...)בבלוג הזה אני מעלה תחנות ונקודות בדרך שלי לעיסוק שלי ב:food styling.

קצת אחרי שגמלה במוחי ההחלטה להפוך לעצמאי ולצאת לעולם הגדול, ישבתי עם עצמי וחשבתי לאן לפנות? כיוונים רבים צצו ועלו, מיד הבחנתי במכנה משותף ברור בין כולם. 

היה זה האוכל שקשר בין כולם, אותו האוכל שגרם לי לעסוק בתחום עד כה כשכיר, שוב הופיע ועכשיו אפילו בתשוקה גדולה יותר. החלטתי שזהו התחום שלי, זה המיגרש ואלה השחקנים. אותו התחום שמלווה אותי כבר עשור שלישי מעצם קיומי ועד היום...מעולם לא בחרתי אותו , הוא פשוט בחר אותי.

בשיחת חולין עם חברה טובה (המון החלטות נילקחות אצלי בשיחות מסוג זה אצלי...) החלטתי להרים טלפון לצלם מקסים שעבדנו יחד במספר הפקות במסגרת העבודה הקודמת שלי.

הרמתי טלפון וקבעתי פגישה, הגעתי אל הסטודיו שלו וסיפרתי לו על הרעיון להתחיל ולעשות food    styling באופן עצמאי.

בשמחה ענה, לכשיהיה משהו רלוונטי אתקשר וניקבע...הייתי בטוח שתשובה זו מגיעה מעצם  היותו אדם נחמד ומקסים מעבר לממוצא ולא מעבר לכך. יצאתי לכיוון הבית ולא ממש ידעתי מה יוליד יום. 

הימים חלפו, לאחר מספר ימים יצר איתי קשר אותו צלם ואמר לי שיש הפקה לעיתון הארץ עם חיים כהן ושאל עם בא לי לנסות ולהשתלב פנימה. אני כמאט ונפלתי מהכיסא מרוב התלהבות, ברור עניתי, מה צריך לעשות? צור קשר עם אלי לנדאו (הדוקטור בשבילכם) והוא כבר יעדכן אותך.

הלו, גמגמתי בטלפון...הדוקטור ענה לי ומסר פרטים כלליים ואני הבטחתי להגיע.

הגעתי ביום הצילומים עם פרפרים בבטן כמו נער מתבגר שמגיע לפגישה ראשונה עם נערה שחשק בה מאז ומעולם. חיים והדוקטור עדין לא היו, אני פרקתי את כל הכלים וחיכיתי לבאות.

פתאום, משום מקום הגיע חיים, חייך חיוך קטן, שאל לשמי והתחלנו לעבוד.

כמי  שהמום מגודל הזכות, נעמדתי אילם ללא יכולת תרומה ממשית, פשוט הייתי שם וניסיתי לא להפריע.

הצילומים הסתימו ואני הייתי בטוח שבזה תמו שידורנו להיום ולבכלל...

עברו שבועיים, התפרסם המוסף ובו התמונות שעשינו, אני מביט בשם שלי בקטן בצמוד לתמונה והלב שוב דופק.

יומיים אחרי הטלפון צלצל, שוב הדוקטור על הקו. אנחנו צריכים לתאם צילומים, מתי אפשרי? קבענו יום ושעה ושוב ניפגשנו המטבחון שלנו שכלל את חיים, הדוקטור, הצלם הקסום ועבדכם הנאמן.

הפעם כבר דיברנו קצת, הצלחתי להיישיר מבט ולנווט מעט את התהליך. יום הצילום הסתיים והפעם ההרגשה כבר היתה טובה יותר...תחושה של התקדמות ביחסים. עלינו מדרגה.

השבועות חלפו, עוד מדור מצולם ועוד אחד ועוד...חיים, הדוקטור והצלם הקסום הפכו לבילוי קבוע שמתקיים אחת לחודש. באים, משוחחים, צוחקים, אוכלים ועל הדרך גם מצלמים. לפעמים נידמה לי שנפלה בידי הזכות לעבוד בבילוי של חיי... אולי כשתחום העיסוק שלך בוחר אותך אין פשוט ברירה אחרת.

מתכונים - חיים כהן ואלי לנדאו

צילום - דניאל לילה

סטיילינג - עמית פרבר