למי מאלה שעוקב וקורא את הבלוג הזה, אני בטוח ששם לב שבחרתי להתחיל את כל התגלגלות המסע האישי לעשייה שלי בכתיבה על סבתא שלי. (למי שלא ראה, חפשו את תחילת הבלוג)
נכון שכמעט כל הסבתות מבשלות ושרובנו בטוחים שאוכל כמו של סבתא אין, אבל סבתא שלי השפיעה עלי באופן כל כך מוחלט שרק מי שרואה היום מה אני עושה מבין היכן הכל התחיל.
התקופה האחרונה גרמה לי להבין שהדאגה לבריאות היקרים שלנו אף פעם לא מעסיקה אותנו יותר מדי עד ש...
עד שפתאום משהו משתבש וגורם לך להבין שלא הכל ברור ובטוח ושהדברים לפעמים חורקים ומגומגמים.
בפסח לפני מספר שנים פתאום הפנמתי את הענין כאשר הודיעו לנו שסבתא בבית חולים, לא ממש קלטתי, אבל לאט לאט התחילה הדאגה לחלחל וההבנה שסבתא החזקה, הפעלתנית והיצירתית לא תחזור להיות כבר אותו הדבר...
מאותו הרגע, די היה לנו ברור שקיבלנו מתנה שהיא בחיים ושכל יום שעובר במחיצתה הוא זכות.
אני משחזר בראש ונזכר בפחד שאחז בי ביום החתונה שלי שכמעט ואושפזה ולבסוף הגיעה לחופה, את השמחות הנוספות שעברה במחיצתו והחגים שחגגנו אצל הדודות עם כל המאכלים שהיא הייתה עושה.
היא הייתה שם איתנו, הסתכלה על הנעשה ולאט לאט כאילו החלה להיפרד מאתנו. כל ביקור אצלה עטף בתוכו זכרונות ועצב שהלך והתגבר.
הזמן עבר, איתו עליות ומורדות . הקשר למציאות התחיל לרדת, פתאום משפטים ללא הקשרים וזיהוי חלקי, התחלנו לייחל לרגע צלילות כדי לספר ולקוות שהיא מבינה... החיים המשיכו איתם גם הדהיכה ולפני מספר ימים היא נפרדה מאתנו סופית.
השורות הבאות הן עבורה:
סבתא יקרה שלי
אני כותב לך כי כבר את לא יכולה לשמוע, אני כותב כי אין בי את היכולת לדבר, אני כותב כי יש במילים הכתובות משהו שאינו בר חלוף, כמוך.
סבתא, איך את מרגישה? הייתי שואל ומייד היית עונה: יהיה טוב.
הדרך שבא התנהלת, אצילות הנפש, ידי הזהב ויכולת הנתינה.
שיחות הטלפון והביקורים שהפכו לאיטם לשיחות טלפון של דיבוב ונסיון תקשור ועד שקט ארוך וקשה מנשוא.
לאט לאט חירסם בך הגיל, הגוף התחיל בוגד והתחלת קומלת אל תוך עצמך, עד שלב שבו רק העיניים דיברו.
בחרת להפרד מאיתנו בחג השבועות, החג הכל כך מזוהה איתך ועם המטבח שלך, כאילו להדגיש עבורנו את החיבור החזק בין ידייך למטבח ולנשמתך.
אבל אני בוחר לזכור אותך כמו שהיית לפני הכניעה לגיל הביולוגי. אשה חזקה, חכמה ועדינת נפש.
בתבונה רבה הצלחת לרכז סביבך את כולם, גרמת לנו להעריץ ולהעריך את מעשה ידייך להתפאר.
עברת תלאות אישיות רבות ותמיד יצאת חזקה, תמיד באנו לחזק ויצאנו מחוזקים.
את לא אהבת לנוח יותר מדי, תמיד היית בעשייה ויצירה. גם שכבר לא היו בך כוחות פיזיים, היה נדמה שאת מנסה לשדר עסקים כרגיל. עכשיו הגיע שלב המנוחה, עכשיו את יכולה לנוח...
תודה לך סבתא על הזכות שנפל בחלקנו להיות חלק מהחיים שלך, תודה לך על העשייה ועל היצירה שהדליקה אצלי את מי שאני ומה שאני.
